ברש”י: “והאספסף. אלו ערב רב, שנאספו עליהם בצאתם ממצרים (ספרי שם): וישבו. גם בני ישראל ויבכו עמהם: מי יאכלנו בשר. וכי לא היה להם בשר, והלא כבר נאמר וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וגו’ (שמות י”ב ל”ח), ואם תאמר אכלום, והלא בכניסתם לארץ נאמר ומקנה רב היה לבני ראובן וגו’ (במדבר ל”ב א’), אלא שמבקשים עלילה. אשר נאכל במצרים חנם. אם תאמר שמצריים נותנים להם דגים חנם, והלא כבר נאמר ותבן לא ינתן לכם (שמות ה’ י”ח), אם תבן לא היו נותנין להם חנם, דגים היו נותנים להם חנם, ומהו אומר חנם, חנם מן המצות (ספרי פז)”.
האספסוף שהם הערב-רב שעלו עם ישראל ממצרים התאוו למאכלים שהיו רגילים אליהם במצרים, וסחפו אחריהם את ישראל שהתלוננו עמהם על היעדר הבשר והדגים ושאר ירקות. בשר היה בידם מהמקנה הרב שנטלו עמהם, אבל בשביל להתלונן זה מספיק. דגים היה להם אמנם בשפע במצרים, אבל חנם? הם קבלו אותם מתוך הקושי הגדול של השעבוד, כמבואר בגמ’ (יומא עה. סוטה יא:). אבל שוב, בשביל להתלונן זה מספיק, לא צריך סיבה אמיתית.
לגבי הדגה הספרי מוצא בכל זאת הסבר לתלונתם, שה”חנם” שאכלו במצרים, הכוונה חינם ממצוות. במצרים כולם קבלו בשפע מהדגים ללא קשר לדרגתם הרוחנית, אבל מהמן קבל כל אחד לפי דרגתו, כמבואר בגמ’ (יומא עה.) שלצדיקים ירד בפתח בתיהם, הבינונים “יצאו ולקטו” מקרוב, והרשעים “שטו ולקטו” מרחוק. לצדיקים ירד לחם מוכן, לבינונים עוגות, והרשעים היו צריכים לטחון בריחיים.
כלומר הקושי לא היה בהיעדר הדגים, אלא התקשו לקבל את זה שקבלת האוכל תלויה במעשים. עדיף לקבל אוכל קבוע, כל יום אותו דבר כמו במצרים, אבל בלי שום דרישה מצידם, מאשר לקבל מן שכל טעם שרוצים טועמים בו, אבל זה דורש מהם עבודת ה’.
התלונה התחילה מהערב-רב, לא מעם ישראל עצמו. למרות שהתגיירו והצטרפו לעם ישראל לאחר שראו את הניסים הגדולים שעשה עמם השי”ת, עדיין היו הערב-רב כנספחים לעם ישראל, הם לא התערו לגמרי להיות כחלק אינטגרלי מעם ישראל. זה לכא’ הסיבה הראשונה לתלונתם.
מי שמרגיש שייכות, חלק ממש מהקבוצה, אינו מתלונן על מה שקורה בתוכה. רק מי שמרגיש שאינו חלק מהקבוצה, יש לו את הדחף להתלונן, למצוא בה פגמים, גם אם אינם קיימים, ולהוציא את הטעם וההנאה גם ממי שנמצא בתוך הקבוצה, כדרכם של בני אדם שנסחפים בקלות לאוירה של תלונות שאינם דורשות מהם כלום, והרבה יותר קלות מאשר להודות ולהכיר טובה, שזה דורש מתן תמורה והתאמצות.
מסתבר שהערב-רב לא היו מהצדיקים או מהבינונים, אלא מהרשעים, ובכך התעצמה נבדלותם והרגשת חוסר השייכות שלהם לקבוצה, כיון שהם קבלו את המן רחוק מכולם, והיה עליהם לטחון ולהתאמץ בהכנתו. זה היה סיבה הגיונית עבורם לחפש להוציא את הטעם מכולם, ולסחוף אחריהם את כל העם להתלונן.
תופעה זו נתקלים אנו בה פעמים רבות בהנהגת בני הבית או בהנהגת התלמידים. נותנים להם ומשפיעים עליהם שפע רב, ועדיין יש תלונות, למה ככה, למה לא ככה, למה אין את זה ולמה יש את זה, וכו’ וכו’.
בדר”כ התלונות מתחילות מאלה שאינם מרגישים שייכים לקבוצה, בגלל שוני הקיים בינם לקבוצה, אם בדרגתם הרוחנית, אם בסגנון החיים, או בכל דבר אחר המבדל אותם משאר בני החבורה. קשה להם עם זה שכולם נהנים, והם מרגישים בצד ומתקשים ליהנות יחד עם כולם, והפתרון עבורם הוא לסחוף אחריהם את השאר, להוציא מהם את ההנאה, לגרום להם לראות רק את מה שחסר, או שנראה כאילו חסר, ולהתלונן ולבכות.
במקרים אחרים, בעיקר בבית, אלה “המקופחים” המתחילים בתלונות. הם מקבלים פחות מאחרים, בגלל שהתאמצו פחות ומגיע להם פחות, או מסיבה אחרת מוצדקת או שלא, וכדי לא להרגיש את הטעם החמצמץ שאחרים קבלו יותר מהם, הם מחפשים למצוא במה האחרים שקבלו יותר מהם לא באמת נהנים, ולהביא גם אותם לא ליהנות ממה שקבלו, ולהתלונן על כך בבכיה רבתי.
מהי דרך ההתמודדות עם תלונות כאלה שפעמים רבות מוציאים אותנו עם טעם מר כ”כ, כיון שמגיעות בדר”כ דוקא אחרי שהתאמצנו באופן מיוחד להעניק להם טיול או פרס אחר, ובמקום להודות על כך הם מתלוננים ובוכים?
גם מרע”ה הרגיש כך: “לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני. ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעניך ואל אראה ברעתי”.
מדויק בלשון הפסוק שרק הערב- רב התאוו תאווה. עם ישראל נסחפו והצטרפו אליהם לתלונה, אבל לא התאוו תאווה, רק התלוננו. (ע”פ האמור יתכן שהתאווה לא היתה לבשר עצמו, אלא להרגשת השייכות שהיתה כ”כ חסרה להם).
הקב”ה הביא לכל עם ישראל בשר. בחינם, בלי קשר לדרגתם, וללא הגבלה. “עד אשר יצא מאפכם”, כידוע במחוזותינו ש”חינם שווה חינם”. הקב”ה נתן להם את ההזדמנות להרגיש מהו הטעם של קבלה ללא התאמצות וללא כל תנאי. אמנם נדייק בלשון הפסוקים: “ויקם העם כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת ויאספו את השלו וגו’. ואף ה’ חרה בעם וגו’. כי שם קברו את העם המתאוים”. “העם” הוא הדרגה הנמוכה ביותר בעם ישראל, זהו הכינוי לערב רב. נראה שרק הם נענשו, באותה מידה שרק הם התאוו – “העם המתאוים”.
שני חלקים נלמד מכאן לפתרון: א. מתלוננים? רוצים משהו אחר? תקבלו אותו. אבל “עד אשר יצא מאפכם”, בצורה כזו שתרגישו את הטעם החמצמץ של קבלה בלי ש”מגיע” לכם, של קבלה רק בגלל שבכיתם ולא בגלל שרוצים לתת לכם. ב. ההתמודדות היא רק מול “העם”, מול מקור התלונות, מול המיעוט המרגיש שאינו שייך או המקופחים, שאר בני החבורה רק נסחפים אחריהם, ה”טיפול” צריך להיות רק בשורש, וכשהם יטופלו, יחזרו כל בני החבורה ליהנות ולשמוח במה שיש להם.
