רבה של וורשא, הג”ר דוד דב מייזליש, זכה ל’שני שולחנות’. בזכות עושרו החזיק ישיבה גדולה ותמך בת”ח רבים. עשה מלאכתו ארעי במסחר עצים.

שמו הטוב ויושרו הביאו כי ‘הצאר הרוסי’ חתם אתו חוזה ענק לאספקה של עצים משובחים, לבניית ארמון. כדי לעמוד בהתחייבותו נטל הלוואה גדולה מהבנק הראשי בצרפת (על ידי פקידיו שהפעילו את עסקיו בזמן שהקדיש חייו לתורה), שהכירו אף הם בשמו הטוב ויושרו, ורכש שלש אניות משא להובלת הסחורה מיערות פולין לרוסיה. ברווח העצום יפרע את ההלוואה ויהנה מהפירות…

ויהי היום, הרב מוסר שיעור, הגיע לידי מזכירו ידיעה נוראה. גושי קרח חסמו את נתיבי ההובלה ושלש האניות טבעו, והם וכל הסחורה שעליהם טבעו במצולות. אין עצים. יש חוזה. אין ספינות. יש חוב לבנק.

איך יבשרו זאת לרב? פנה המזכיר לתלמיד ידוע בפיקחותו ובתושייתו, וביקש עזרה. בתום השיעור פנה התלמיד לרב: ‘ילמדנו רבינו. המשנה אומרת שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטוב. אני מבין שצריך לברך, אך כיצד ניתן לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה?’. השיבו הרב מיניה וביה “כשמאמינים בה’ – יכולים!”. המשיך התלמיד לשאול “וכי האמת מברכים באותה הרגשת הלב? איך יתכן?” הסביר הרב כאשר מתבוננים כי מאת ה’ לא יצאו הרעות, והכל לטובה, מברכים בלב שלם ושמח. המשיך התלמיד “לפני כמה חודשים ראיתי את הרב רוקד בנישואי צאצאיו. רוקד ומודה לה’ על הטוב כי לא כלו רחמיו. וכי על בשורה רעה גם חייבים לרקוד ולשמוח?” חזר הרב והסביר, כי בהישמע בשורה רעה יש לעצור ולחושב, להגביר את האמונה ותחושת קרבת אלוקים, ואזי – לברך על הרעה ואף ישמח וירקוד!”. פנה התלמיד לרבו “רבי, תתחיל נא לרקוד. הספינות שלך וכל הסחורה היקרה שעליהן, טבעו ואבדו…”. הרב שמע, והתעלף! כשנעור, אמר בכנות ובישרות לב “קל לומר את מה שאמרתי, אך כשזה מגיע ‘למעשה’ זה קשה מאוד…”.

בפרשתנו לומדים ‘לחיות’ עם אבדן ושכול. מרים הנביאה, מקור התקווה בעומק גלות מצרים, נפטרה. אהרן ומשה מתבשרים כי לא יזכו להיכנס לארץ ישראל. אהרן עולה למות בהר ההר. בפטירת מרים אין מים, והעם מתקשה להתמודד. לאחר פטירת אהרן נאלצו להתמודד מול עמלק, המכונה ‘כנעני מלך ערד’. אך מי הבאר חוזרים, את עמלק ניצחו, ואלעזר יורד מההר לבוש בבדי כהונה גדולה. לומדים ‘לקום מן האבל…’.

הפרשה פותחת זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה… זֹאת הַתּוֹרָה! אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל. “גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה”. את הפרה האדומה שורפים לאפר. רמז למוות. כי עפר אתה ואל עפר תשוב. ואנכי עפר ואפר. אך כשנותנים בו ‘מים חיים’, מים הנובעים בחיוניות – מחוללים טהרה. התחלה חדשה וטהורה.

רבה של וורשא צדק “למעשה – זה קשה מאוד”. כמחנכים חשוב מאוד שנעמוד ליד תלמידינו גם ברגעיהם הקשים. ככל שאנחנו משמעותיים בחייהם, כך נחוצה נוכחותנו. לא הדיבור כמו עצם השהייה. ברוך-השם, לא כל מלמד מנוסה בהתמודדות עם מצבים קשים כאלה. מתייעצים, שואלים, ומתפללים לא להיכשל. מתוך ההכרח, ישנם אנשי-מעשה שהתמחו לשאוב מי מעין ממעייני הישועה, בדעה והשכל, במוח ובלב.

זאת חוקת התורה. גם אבדן ומוות. אך פרשה זו היא שמביאה ניצחונות ומציבה אותנו בשערי אר”י.

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ’

להארות והזמנות:  123ymm@gmail.com