מוישי, הבן הגדול, עומד להתחיל בס”ד בלימוד הגמרא הקדושה. אביו ר’ יעקב – אברך כולל משכמו ומעלה – שש ושמח לקראת היום הגדול עת מצטרף בנו יקירו למעגל ‘מקבלי התורה שבעל פה’ ומתחיל לצעוד אף הוא בנתיב בו פוסעים מיליוני מיליוני יהודים כבר יותר מאלף וחמש מאות שנה, כשכולם הוגים בחשק ובערגה ומפזמים את אותה נעימה עתיקה ומוכרת, אמר רבא אמר אביי. האמא אשת חיל אמיתית השואפת בכל ליבה ונפשה להקים בית של תורה ודורות של תלמידי חכמים מרוגשת ומאושרת, ומוזילה דמעות כמים להצלחת בנה אהובה, שופכת ליבה בתחינת וזכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים. שניהם כאחד שואלים את עצמם במה הם יכולים לעזור למוישי ולסייע להצלחתו בלימוד הגמרא.
כל שבוע מוטי חוזר מהחיידר ומספר פרשת השבוע ‘עם כל המפרשים’, חוזר עם ר’ יוסף אביו על החומר הנלמד בחומש ובמשניות, מוציא ציונים נהדרים במבחנים, וניכר עליו כי ב”ה הוא מקשיב היטב בכיתה, מבין טוב את החומר הלימודי, ואי”ה עדיו לגדולות. אכן, ר’ יוסף זוכה לרוות ‘אַ אידישע נחת’ ממוטי. אך כאשר החלו ללמוד בכיתה ד’ את הגמרא משהו החל ‘לחרוק’, מוטי נתקע ולא מצליח לתפוס את החומר הנלמד. ר’ יוסף המום ונבוך מה קרה למוטי הילד המצטיין, האם פגעה בו ‘עין הרע’… מדוע עד לימוד הגמרא הכל זרם על מי מנוחות ואילו עכשיו הוא מתקשה בלימודו?
לעומתו, אברימי קלט טוב את תחילת לימוד הגמרא, בקול מתוק ומצלצל חוזר הוא בחדוה ‘אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז’, כיתה ד’ עוברת בהצלחה, כמו כן גם שנת הלימודים בכיתה ה’ מסתיימת בשלום, אך באמצע כיתה ו’ חלה נסיגה משמעותית (הערה נחוצה וחשובה לתשומת לב: המאמר מתייחס לתחילת לימוד הגמרא בכיתה ד’, אלו המתחילים בכיתה ה’ עליהם לשנות בהתאמה את השנים). וכאן הבן שואל – ולשאלתו מצטרפים אביו והמלמד – מה נשתנה כיתה ו’ מכיתות ד’ וה’, מדוע בשנים הקודמות אברימי הצליח ואילו עתה אינו רואה סימן ברכה?
נו, בודאי המלמד של כיתה ו’ הוא האשם… טוענים ההורים המגוננים על ילדם בעוז, הראיה המוכחת היא שרק אצלו הילד נכשל… אך מנגד עובדה מוצקת היא שהילדים האחרים בכיתה כן מצליחים ומתעלים ברמתם… אז כנראה שהמלמד אינו כזה ‘לא יוצלח’ כפי שמנסים ההורים לטפול עליו.
שאלות כאלו ואחרות מעסיקות את ציבור המלמדים וההורים, עד כמה צריך ללמד את הילד, האם ‘להאכיל אותו בכפית’ או לתת לו להסתדר קצת לבד? לחזור עם הילד את השקלא וטריא זה טוב או לא? מה התפקיד של האבא בעת לימוד עם הבן ב’אבות ובנים’ וכדומה? ילד שמתקשה – האם כדאי ללמוד אתו גמרות קלות יותר?
מהות לימוד הגמרא
לפני שנתחיל בבירור ‘ההלכה למעשה’ עלינו לעמוד ולהתבונן מהו עיקר ומהות לימוד הגמרא, או אם נשאל בצורה שונה, האם יש הבדל בין לימוד חומש ושאר לימודי קודש ללימוד גמרא או שאין הבדל כלל.
התשובה היא, ‘לא ראי לימוד גמרא כשאר הלימודים’, לימוד גמרא שונה ונבדל במהותו מלימוד חומש וכדומה, וצורת הלמידה בגמרא שונה לחלוטין משיטת לימוד של חומש וכד’. אם בשאר הלימודים נדרש להבין את החומר הכתוב, הרי בגמרא עיקר הלימוד הוא להבין את החומר שנמצא ‘בין השורות’ – החומר שמעבר לדף. ועלינו לדעת כי החומר שכתוב בדף הוא אמצעי להגיע לדבר נוסף שלא כתוב בדף ולא מטרה בפני עצמה.
כשילד מתחיל גמרא הוא בעצם עובר לצורת למידה שונה. אם עד היום נדרש ממנו אוזניים פתוחות ואינטליגנציה נכונה – יכולת למידה ונכונות להקשיב, בכדי להצליח בלימוד ובקליטת חומר שמותאם לרמה שלו [כמובן שלא ילמדו רמב”ן בכיתה א’… אבל חומר רגיל הוא יכול ללמוד], אזי בגמ’ הוא צריך משהו נוסף, צריך את הרצון והיכולת לחשב מהלכים לבד, לסדר מהלכים לבד, לנסות להבין מעבר הדף.
נחדד את הדברים ונפרט יותר: לימוד גמרא כולל חישוב וסידור מהלכים, כלומר, ‘להחזיק ראש’ כיצד התירוץ מיישב את הקושיא. ויתירה מזאת, לדעת שכשהגמרא תירצה – בעצם היא ‘מחקה’ את הדין הקודם שידענו עד עכשיו ו’כתבה’ דין חדש, ועלינו להבין מה השתנה ומדוע. כמו כן צריך להבין גם מעבר לדף, מה יהיה הדין במציאות שלא מפורשת בתוך הגמרא לפי מה שיצא ממסקנת הסוגיא. ואכן ניתן לראות ילדים רבים (וגם מבוגרים…) שיודעים לחזור ולהסביר את מהלך הסוגיא, אך כאשר נשאל אותם מה יוצא לפי זה במקרה פלוני הם לא ידעו לענות, כי הם לא חישבנו את דברי הגמרא.
יש משפט השגור בפי הבריות ‘יש לך ראש של ישיבה-בוחער’. הרבה חושבים שהגדרת ‘ראש של ישבה-בוחער’ היא שיש לך הבנה עמוקה וגבוהה ואתה יכול להבין חילוקים דקים. אך לאמיתה של הגדרה, הכוונה היא לאחד שלא מקבל את המובן מאליו אלא מנסה להתחקות אחר השורש וללכת בעקבותיו, שמתחיל ”לחפור’ מה קורה, ומקשה מי אמר לך ללכת מהצד הזה אולי נלך מהצד הזה. הרגל הזה יש כאלו שזה בא להם באוטומט ויש מספיק טובים שלא נולדו עם תכונה זו אלא התרגלו לכך במהלך לימוד הגמרא.
יסודות הלימוד כיצד לומדים
בכדי שהילד אכן יתחנך ללמוד גמרא היטב, עלינו תחילה ללמד ולהרגיל אותו לקרוא את הגמרא כראוי, שהטקסט המופיע בדף יהא לו נעים לקריאה ולא ‘כבד’. דהיינו, שיבין את השפה הארמית, ידע כיצד לפסק את הגמרא – היכן מתחילה שאלה והיכן היא מסתיימת, יתמצא במבנה הסוגיא ובהכרת סוגי השאלות שבגמרא, ויקלוט את ‘הקודים’ – מילות המפתח שבגמרא. לדוגמא: כשהגמרא שואלת ‘פשיטא’ – שדברי המשנה פשוטים, לכאורה מה ‘רע’ בכך שהמשנה כתבה דין פשוט? מה כואב לגמרא? אלא התשובה הברורה היא, שיש לנו כלל שהמשנה לא כותבת דברים פשוטים שאנו יודעים מעצמנו, אלא רק דינים מחודשים. בתחילת לימוד הגמרא עלינו לשנן זאת בכל פעם מחדש ולהסביר לילדים את הקושיא ‘למה המשנה כתבה הרי זה דין פשוט והמשנה לא כותבת דברים פשוטים’, עם השנים הילד אמור לקלוט זאת עד שלא יהא צורך להסביר מחדש, אלא המח מחשב את זה באופן אוטומטי.
כמו כן נדרש מהילד שיהיה סקרן ואכפתי, שידרוש ויחקור וינסה להבין למה אמרו כך ולא אחרת, שיכאב לו קושיא, שיהיה יצירתי ויוזם. אם נמשיך בדוגמא שהזכרנו לעיל לגבי ‘פשיטא’ אזי ילד שאכפתי ורוצה להבין את הגמרא יחשוב מעצמו מדוע הגמרא הוזקקה לומר דברים אלו שאין בהם חידוש, ולאחר מכן יווכח שהתוס’ כבר מקשים זאת. לעומתו ילד אדיש קורא את הגמרא, מבין, מקבל את כל מה שאומרים לו מבלי מחשבה האם הדברים מקובלים ונכונים וברורים, ורק כשהוא מגיע לתוס’ מתברר לו בפעם הראשונה שבעצם יש כאן קושיא שהגמרא אמרה דברים פשוטים.
יש ילדים שרגילים מעצמם תמיד לחשוב, ומתכונות האופי שלהם היא הסקרנות והיצירתיות, ומתחילים לשאול ‘אבל אתמול אמרת כך’, ‘איך זה מסתדר’, אולם יש תלמידים שהם יותר אדישים, שמחכים שילמדו אותם, וצריך לעורר ולכוון אותם לחשוב גם מעבר לחומר הכתוב, לפתח אצלם את האכפתיות והיוזמה.
שתי למידות אלו, יכולת קריאת החומר הכתוב והיכולת לחשב מעבר לדף הם שתי הרגליים שעליהם עומד לימוד הגמרא, ואם ‘רגל’ אחת חסרה אזי בהכרח שייווצרו קשיים בלימוד. ילד שלא מתמצא היטב בתוך החומר הכתוב, שקשה לו להתמודד עם קריאת הגמרא, יקשה עליו להתקדם למעבר לדף, כי המח שלו עסוק בהתמודדות עם עצם החומר הכתוב ואינו פנוי לחשוב הלאה. ואילו ככל שהוא יותר מיומן בקריאת הגמרא עם כל החלקים הכל פתוח בפניו. ניתן לדמות זאת ללימוד ירושלמי למבוגרים שאינם רגילים בו, שהחומר הכתוב אינו נעים, ובמהרה הם מחפשים קיצורי דרך והקלות. בשאר לימודי הקודש גם ילד שמתקשה בקריאה ואינו מתמודד היטב עם הדף יכול לקלוט את החומר הנלמד, ולהשלים את החֶסֶר על ידי ההבנה, לעומת זאת בלימוד הגמרא יכולת קריאת הדף היא קריטית ללימוד ולהבנת החומר שבין השורות [לתשומת ליבו של ר’ יוסף אביו של מוטי…].
לעומת זאת יש כאלו שמטבעם ומהאופי שלהם הם חושבים מעבר לדף, אך לפעמים, מרוב שהם ‘יצרנים’ הם שוכחים לקרוא מה שכתוב, עוד לפני שגומרים את רש”י הם יודעים כבר מה הוא אמר ויש להם קושיא. ולפעמים דווקא הטובים, המחוננים, ‘מאבדים את הקרקע’, כי הם לקחו דווקא את החלק היצירתי, והטקסט של הגמרא לא נח ונעים להם, ומעדיפים לעזוב אותו. ניתן לשאול בחור ‘תראה לי בדיוק איפוא רש”י אמר את הנקודה הזו, באיזו מילה’, והוא לא יודע להראות ואינו מוצא בפנים. בקיצור: חייבים להרגיל את הילדים שמתחילים מבפנים עד המשמעות הסופית, להגיע למצב שהילד יודע לקרוא טוב גמרא, להבין את המשמעות, ולדעת לצאת מעבר למשמעות לכל מיני חלקים.
שלבי העליה בסולם בדרך להשגת היעד
עד כאן דברנו על מהות לימוד הגמרא ועל היסודות הנדרשים להצלחת הילד, על המיומנויות האמורות להירכש במהלך שנות הלימודים בת”ת. עתה נפרט את שלבי ההתפתחות והרמה העולה משנה לשנה, עד שהילד יגיע לישיבה קטנה – שזוהי בעצם מטרת הלימודים בת”ת, להכין את הילד ולהביא אותו למצב שהוא יכול ללמוד דף גמרא בכוחות עצמו. כמובן מאליו, יכולת זו אינה נרכשת בחודשיים בכיתה ח’, אלא היא תהליך מכוון מתחילת לימוד הגמרא בכיתה ד’, כשבמהלך הזמן הוא רוכש מיומנויות שונות שעימם הוא הולך לישי”ק ואיתם הוא מכין את הגמרא בעצמו לקראת השיעור הנמסר בישיבה. באופן כללי אמור להיות שעד הכיתות הגבוהות ילד אמור לקרוא את הדף עד המשמעות, להתמודד עם המילים, עם הפיסוק עם כל הדברים הטכניים, ‘להסתדר’ עם הדף בלא מאמץ גדול עבורו. בכל שנה עלינו לאתגר אותו ולהרגיל אותו להתמודד עם האתגר, על ידי זה נקבל ילד בשל יותר להבנה בשנים המבוגרות יותר.
ודאי שצריך לבדוק שהילד אכן הבין את הסוגיא הנלמדת, אך על המלמדים להיות ערניים ולבדוק את עצמם: מה קדמנו את התלמיד שלנו מעבר לידיעת החומר בסוגיא, מה קדמנו אותו ביכולת להתמודד עם דף גמרא בהמשך החיים. אם בכל שנה ישנם מיומנויות שהילד אמור לרכוש, הרי עלינו לברר שאכן הוא הגיע לאותם החלקים שהיה אמור להגיע, ולא לתפוס רק בכיתה ז’ שבעצם חסר לו את החלק שהיה אמור לרכוש בכיתה ה’.
בראשית לימוד הגמרא, בשנה-שנתיים הראשונות, צריך להקנות לילדים את הידע ומבנה הגמרא, להתרגל לקרוא נכון, לקרוא את המילים הארמיות, להכיר את השפה והמבנה, התמצאות בדף היכן מסתיימת שאלה, סוגי שאלות ותשובות. בקצרה: לבסס להם טוב את החומר של הגמרא כדי שבהמשך השנים החומר לא ידרוש מהם מאמץ. כמובן שעלינו לעקוב האם אכן הילד מחובר למבנה הגמרא.
ניתן לצפות מילד שבמהלך כיתה ה’ כבר ידע לקרוא נכון את הגמרא. לא צריך לחכות לשנה שלישית להתחיל להתאמן בקריאת הגמרא, אלא כבר בשנה השניה לתת לו גמרא שהוא מכיר ולראות כיצד הוא קורא. ניתן בהחלט לתת לילד גם גמרא שהוא לא מכיר לראות עם זה נוח לו, איני מתכוון על הפיסוק – לבדוק אם הוא יודע לפסק, אלא את עצם הקריאה, האם זה זורם אצלו.
החל מכיתה ו’ והלאה, צריך להשקיע בחלק של ההבנה, הוא כבר צריך לרכוש אוצר מילים שיספק אותו בכדי שיוכל לקרוא לבד, ולהתחיל להחזיק ראש בסוגיא, איך מתורץ וכדומה. עלינו לתת לו מילים עם משמעות ולבקש ממנו שיסביר ‘פשיטא’, מה רע בכך שהדבר פשוט, מה הקושיא ומה התירוץ.
ילד שמקבל כל דבר כמובן מאליו, מאמין יותר מידי ולא מנסה לברר, בשנתיים הראשונות עוד יוכל להסתדר, אך ככל שהשנים יעברו יהיה לו יותר קושי. כי הילד אינו רואה את המהלכים לפניו, המחנך סומך עליו שיחשב כיצד התירוץ מיישב את הקושיא, המלמד אינו יכול להחזיק את הראש של הילד בעבורו. וכאן עלינו להוסיף שתפקידו של המחנך לפקוח עין ולשים לב מי אכן מחזיק את הראש במהלך הסוגיא ומחשב מהלכים, ומי אינו עושה זאת.
ישנם ילדים שבכיתות ד’ וה’ יודעים את החומר, נבחנים ומוציאים ציונים טובים, ואילו בכיתה ו’ יכשלו במבחן, כי בכיתות הנמוכות יותר הילד קנה את הידע ויכול לעמוד במבחן. לעומת זאת בכיתה ו’ כששואלים אותו מה יצא לפי מה שדברנו הוא מתקשה לענות, כי דורשים ממנו לעשות את העבודה בעצמו, ולא לחזור על מה שדברנו עליו. זה לא בהכרח קושי בחשיבה או קושי בהבנה אלא זה קושי בצורת הלמידה הזו [לתשומת לב אביו של אברימי] שהוא לא התחבר אליה, כי אין שיעור הדרכה כיצד לחשבן, אלא הוא צריך ליזום מעצמו.
לפעמים אנחנו נתקלים במלמדים החוזרים ומשננים פעמים רבות את דברי הגמרא עד שהילדים יודעים טוב את החומר ויכולים לחזור על כך עם האבא בשבת, אך הם לא מתרכזים באמת איך ללמוד גמרא. וכשתשאל אותם מה הגמ’ הולכת לעשות עכשיו הם לא ידעו לענות. לכאורה איך הם לא יודעים, הרי כתוב ‘מיתיבי’ וזה סימן שהגמ’ הולכת לשאול קושיא, אלא שהוא לא שם לב לכך, כי הוא לא למד את זה. צורת ההוראה אינה רק להקנות ידע אלא להרגיל אותו שבשלב מאוחר יותר הוא כבר ידע לעשות את כל הדברים האלה לבד. וכאן אנחנו מגיעים לאחד הכללים הגדולים בהוראה: למידה היא למידה בתנאי שהתלמיד יודע שאתה מלמד אותו, אם אני לא מבין שאמרת לי משהו אז גם אם תגיד לי עשר פעמים זה לא מעניין אותי. לכן הרבה פעמים ילדים עוברים את השנתיים הראשונות רק ברמה של הבנה ולא רוכשים את המיומנויות הנדרשות.
כשבוחנים ילד על ה’שקלא וטריא’ בגמרא אנו עלולים להחטיא את המטרה שהוא יתרגל לקרוא את הגמרא. לימוד בצורת שקלא וטריא נועד רק לבדוק שהילד שם לב לכל הפרטים ולא פיספס את התהליך של הקושיא והתירוץ, שהוא לא נשאר רק עם המסקנה. אך מאידך יכולים להפסיד את ההתרגלות לדף הגמרא, וככל שהם צעירים יותר כך קל יותר להרגיל אותם.
מלמד צריך לעקוב בעיקר אחרי הבינונים שבכיתתו שאכן הם מתקדמים בקניית לימוד הגמרא, רוכשים את מה שעליהם לרכוש ולהפנים.
טענה שכיחה ונפוצה שכדאי ללמוד עם ילד המתקשה בלימודו – גמרא קלה יותר, לדוגמא מסכת ברכות וכדומה. אך אם המטרה היתה הקניית ידע ותו לא אכן יתכן היה שיש צדק והגיון בסברא זו, אמנם מאחר שהמטרה היא להקנות לילד את המיומנות ללמוד דף גמרא בעצמו אם כן ‘מה הועילו חכמים בתקנתם’, איזו תועלת תצא מהקלות אלו ודומיהן, אדרבה עדיף להרגיל את הילד בגמרא הקשה יותר, מאשר ללמד אותו גמרא קלה שלאחריה יצטרך לעבור שוב את כל התהליך בגמרות קשים יותר. ואם ברצוננו להשרות על הילד אווירה נעימה בזמן הלימוד – הרי ניתן להנעים גם גמרות קשות.
ולמדתם אותם את בניכם
אם עד כה דברנו על החלק של המלמדים, נעבור עתה לחלק של ההורה, מה עליו לעשות בכדי לקדם את בנו. לפני שהילד מתחיל בלימוד הגמרא אין להורים דרך להכין את הילד, אי אפשר לומר להורים תתחילו לדבר ארמית בבית… . אך לאחר שהילד כבר התחיל ללמוד גמרא והאבא לומד אתו ב’אבות ובנים’ וכדומה, עליו לבדוק עד כמה הוא מבין את החומר שנלמד בכיתה, מלבד זאת הוא צריך לפקוח עין ולבדוק האם הילד מחובר לגמרא, האם יש לו את הרצון להבין לבד. אם הוא מזהה שהילד אדיש עליו לפנות ללמידה פרטנית בכדי שיקדמו את הילד ויחברו אותו לגמרא.
כמו כן ילד שאומר ‘תקרא ואני יסביר’ הרי זה צריך לעורר נורה אדומה מדוע הוא לא רוצה לקרוא בעצמו, יתכן שהוא יודע את החומר אך לא נוח לו עם הקריאה בתוך הגמרא, זה ‘כבד’ בשבילו ולא נעים, ואם כן צריך לאמן אותו ולהרגילו בקריאת הגמרא עם כל החלקים.
